פתיח..?

שבועיים נשארו לי עד שאני חוזרת הביתה.. שבועיים שנראים לי כמו נצח.

אבל במבט לאחור עברתי 6 שבועות פה. השג טוב לא? 6 שבועות עם מלא חוויות.

ב-6 שבועות האלה למדתי כל כך הרבה על עצמי. שעם כל הקושי והכאב שלהיות פה. אני דיי שמחה שבאתי.

לא פשוט לי להיות רחוקה מהחבר, מהמשפחה, מהשפה שלי, מהבית, מהפינה שלי, מהחברות. לא פשוט להתנתק מהעולם שלי ולהגיע לעולם זר.

למדתי על עצמי כל כך הרבה דברים. 

בבית- אם היה לי קשה הייתי יכולה להתייעץ עם אמא, חברה. הכל היה נגיש לי.פה אם קורה לי משהו הדבר הכי קרוב אלי זה הכרית.

ואליה פניתי הרבה.. בכי, בדידות. כמה שחופש זה כייף, זה גם לא פשוט. בתור בן אדם מופנם, ביישן, וקצת חסר ביטחון.

אומנם נסעתי לאח שלי. חשבתי שהכל יהיה בצורה מסוימת וטעיתי ובענק.

להיות פתוחה איתו, אני לא. כמה שבבית שלי אני מופנמת פה גיליתי שאני מופנמת יותר. קשה לי לדבר פה על כל דבר הכי קטן.

לטייל לבד לא נעים, גם ארץ זרה, מקום לא מוכר. אז כל פעם שיוצא מצב שאני לבד בבית הוא מאוכזב ממני שלא יצאתי.

וזה כל כך מבאס אותי שהוא מאוכזב ממני.  ועוד עם פרצופים..

שנינו מופנמים ואני יכולה לפעמים לדעת מה הוא חושב בלי שהוא יגיד אף מילה.

קשה לו לקבל אותי כמו שאני, עם כל החסרונות שלי והיתרונות שלי. וזה כל כך קשה לי.

אני בטוחה שמהרגע שאני יצא מפה לכיוון הבית המצב בנינו יהיה כל כך שונה. נתרחק כל כך אחד מהשני.

אני אחת שאם לא נוח לי החבר'ה מסוימת אני מעדיפה להיות במחשב, או לשמוע מוזיקה ולכתוב.. למצוא לעצמי תעסוקה רק לא להיות בחברה הזו.

ואני לא ממש אוהבת להיות איתו ועם חברה שלו ביחד. לא נעים לי לראות איך הם נוגעים אחד בשני. מביך אותי ולא נעים.

אז הוא מתעצבן על זה שאני סגורה בחדר.

כל כך קשה לנו להבין אחד את השני... שזה כל כך כואב...